אנשים טובים שואלים אותי: "בשביל מה הם מחסלים אותך?" כנראה הם יודעים שיכולים לחסל.
ב-6 ביולי 2003 היה ניסיון לחסל אתי.
נותר לי רק לחכות לנקמה הצפויה מראש.
אי-אפשר להבדיל בין העובדים-הפושעים של שני הארגונים.
כל טירון-צ'קיסט היה טוחן כאלה עד עפר.
זה היה מזמן, ולאורך הרבה זמן – כל השנים – היה משקע מר בלב: כמה הם מעטים…
חברה קדישא יבואו – מצוין!
"רוצחים בן-אדם לא מפני שהוא פייטן."
המפחיד מוחש כמו נחש מזדחל ולוחש.
אין טעם לחפש גיבורים באוטופיה.
זוכר את כל העצים... זוכר את כל האבנים...
התקשרתי אליו: "היה נסיון התנקשות בחיי…" הוא ענה: "אם לא אכפת לך, תתקשר בעוד חצי-שעה, ישנם אצלי אנשים עכשיו".
לחלוק עם כאלה את הגורל העצוב של הסופר באוטופיה?!
העוקב מכיר את כולם, וכולם מכירים אותו. זוהי משימה. את העובדה שהוא צ'קיסט איש אינו יודע.
היו רבנים – חוטבי עצים, חורשים, סנדלרים. והנה היה – צבע. זאת אומרת לא הכול רע כל-כך.
דם הם חפצים. דם נקמה. ריטואלי.
ריבון העולמים יודע מה מגיע לי, ומה – לא להביא בחשבון.
מזגתי חצי-כוס של יין אדום. תוצרת עצמית. בלא סוכר ובלא מים. לחיים!
אמצעי התקשורת הפחידו. הופיעו קריינים עם קולות ופנים של פרקליטים.
התפילה הסתיימה. כולם התפזרו. ערב יום-הכיפורים. עד היריות – חודש אחד.
הצחוק הפך לסכנה. זה היה נראה שאתה מצדיק את הרצח.
דיקטטורה מתחילה כאשר ההבטחות לחוד והמעשים לחוד. אם היה זה במזיד או לאו - אין לכך חשיבות.
הסימן הכי מובהק של הצ'קיסט – שהוא רואה אותך ראשון. תמיד הראשון – זה הוא, ורק אחר-כך – אתה. ולא להיפך.
אין עיתונות צהובה – אין דמוקרטיה.
"פו-רים! שחרור מכל אויבי היהודים ומן המשטרה החשאית."
וכאן עוד צ'קיסט אחד התכופף עד הקרקע, הולך כאילו על ארבע ומסובב את פרצופו מן הקרקע אלי ולוחש כפי שהיה מקובל אצלנו בטישינקה: "נו, ניגש לצד, נו בוא ניגש, בן-זונה!"
"השיבו להם לא רק במִלים בוטות בלבד, אלא גם במכות על העורף."
כאשר המאזינים כבר קיבלו מנה מספקת, הכריז השדרן בקולו של לויטן, שופרו של סטלין: "כל המדינה אתך, פסח!"
ועוד יותר טוב – לקבל אותי לשורותיהם של צ'קיסטים: "אני כבר אלמד אתכם, בני זונות, לאהוב את המולדת" – כפי שנהגו הפושעים אצלנו בטישינקה לדבר.
התיישב לידי, נצמד אלי, פתח את כפתורה העליון של חולצתי, הכניס את ידו תחת הגופייה שלי ומשמש את הפטמות.
הפרופסור משך מעט ביצה אחת וחפן את כיס-האשכים בין אצבעותיו – הביצה נקלעה בכף-יד שלו. במצבי כזה הוא נתן הדרכה מדעית ארוכה לצ'קיסטים שניצבו מעל ראשי.
להרוג אותי – לקרב את המפולת. זה מנחם. מזגתי חצי-כוס של יין אדום. תוצרת עצמית. בלא סוכר ובלא מים. לחיים!
מהאינקביזיציה ועד הקג"ב הישראלי אין חדש: "תנו לנו את האיש – נתפור לו תיק".
ולהסוואת הקג"ב ממנים את מבקר המדינה בעל זכויות פחותות מאלה של מבקר הכרטיסים באוטובוס.
העוקב ידע על ההקרנה רק אחרי זמן כאשר יוודע לו על גורלם של הנרדפים.
כמה כסף בזבזו הקג"בשניקים, כדי שאני אוכל להוציא עוד דף אחד! אולי יעזרו להוציא לאור? ואחר כך – יוציאו אותי מהמשחק בזהירות. ללא ראיות.
תפקידו של הקג"בשניק – להעיד על כל הנראה, על כל הנשמע יעיד המכשור, וכל דבר שמוקלד במחשב שלי ישר מגיע לשולחנם.
הקג"ב חופר לעצמו בור – כל ניצחון שלהם מקרב את המפולת. יחי הקג"ב המנצח!
הם יודעים תמיד ומיד, הרי אני כותב בשני מחשבים – שלי ושל הקג"ב, שעוקב אחרי המחשב שלי, ושולח רק לקג"ב, כי אין עוד למי לשלוח.
והרצח שלי יתלו על אחד שאינו מושך את העין, בכל זאת עליו להיאסר על אודות משהו שהוא נתפס עליו.
אני חש בחילה מכל הקג"ב. לראות אותם בתוך קבר – לכך הייתי רץ.
לא נשארים הרבה יהודים בעולם, גם כאן לא הרבה, וגם מייבאים לא-יהודים. כאשר העולם יגלה את האמת, שהמדינה הזאת היא לא-יהודית, הוא יפזר אותה.
"מדינת ישראל, הנקראת דמוקראטית, לאמתו של דבר הינה טימוקרטית (לפי אפלטון, טימוקרטיה, כלומר שלטון רודפי כבוד, ולובש צורה מכוערת – רדיפת-כבוד של אפסים, היא נוצרת במקביל לשלטון אריסטוקראטי ועוברת לאוליגרכיה, שעוברת לדמוקרטיה, ממנה נוצר משטר אכזרי)."
שטח ההשפעה על המוחות – החזית של עולם הספרים – כמו כל דבר במדינה גם כבוש על-ידי הקג"ב.
הקג"ב יושב בכל אחד – כמחלקה מקומית.
ואין מקום לרגיעה כאלו הקג"ב קטנטן ועוסק רק ברעים.
לא קיים קג"ב במינון קטן. זה לא תרופה מצנצנת, אשר לא ניתן כבר לסוגרה.
הקג"ב חייב לייבא גויים כדי לשמור על שלטונו. עם היהודים הוא לא ישמר.
זה בלתי אפשרי שמישהו הוא הקג"בשניק, ומישהו אינו הקג"בשניק, מכיוון שהכל קג"ב.
בקג"ב לא מבטלים את גזר הדין. זה רק עניין של זמן.
דבר שיודעים לעשות טוב בישראל מלבד מבניית העתיד הזוהר – הוא יצירת ההומוסוס.
"כאשר מישהו מחבריי, עם מה שעברנו ליד המארבים של הקג"ב, אשר יכלו להסתיים בכל דרך, יבגוד בי: יגיד בקול רם למען ישמעו אחרים, או יכתוב בולט למען יקראו אחרים, אז אני אחקור בקפדנות את המעשה המביש, אערוך משאל את מי שמע או קרא, אבדוק כול מִלה, האם לא כן זאת או לי נראה רק – ואם יתאשר, שהיה המעשה המביש הזה, אז לא אענה."
הסוהר-יהודי, אשר הביא אותי לשופט יום קודם, אמר שהוא כבר חשב על קג"ב במדינה.
היה רק רגע לפני התפרצות הצחוק, אשר בית-הכלא לא שמע מעולם.
אם ככה ילך הלאה, אזי הקג"בשניקים עוד יביאו משלוחים לכלא.
שחקן טוב משחק בשביל צופה אחד. סופר טוב כותב בשביל חוג מצומצם של ידענים.
קג"בשניקים באו לפתע במוצאי שבת, בלילה לפני המשפט ב-11.35.
אני לא בעד האמת, אשר אפשר לסובב ולחלוף על צידו ההפוך, אלא בעד האמת כמות שהיא, אשר על צידו ההפוך וגם ערום.
ושם וכאן אני נראה כמו בכף-רגליהם של קג"ב. זו ההבעה המיוחדת של הפנים, וכנראה גם של הגוף, ואפשר גם של הצל.
"אלו יכולים הכל - אפילו כך שאתה לא יכול להעלות על הדעת".
מי שמגיע מהקג"בשניה ההיא, יש לו ניסיון מעניין ומזעזע, כדי להכיר אותה על כל פנים התחבא.
לרשימה של הכתובות להפצת הספר הזה התווספו עוד שתיים - הרפואה-העונשין והפסיכיאטריה-העונשין.
כמובן, העיניים חשובות ביותר, אבל צריך גם ג'סטות ותנועות-גוף ונימת-קול, ובהכרח שיהיה יהודי לידו – הנה, מובן שהולך-על-שניים זה, העובד להשמדת יהודי – הוא נאצי.
"מיכאל, תסכים על מאסר על-תנאי, בזה גומרים והולכים הביתה".
והנה ההוא – התור הרשום: "בעד קורבנות הקג"ב, הרוגים ונפגעים, בכלל אהובתי ונחמל'ה! ב"התקפת בבל" לא במשפט ב-1.5.2006, אלא בכל קג"בשניה עד 2018: אנסים, סלפנים, רצחנים!"
הפרקליטות והמשפט שימחו אותי, שהראיות עלולות להתחזק.
"אני חושבת לפי החומר שהוגש שאין בפני בית המשפט את הנתונים... אי אפשר לייחס לנאשם כוונה פלילית... אני לא סבורה שישנו אינטרס ציבורי להעמיד את הנאשם לדין... על יסוד הודעה שניתנה לצדדים מלשכת היועמ"ש לממשלה שתשובה בבקשה לעיכוב הליכים, אמורה להינתן בימים הקרובים." "בנסיבות אלו התקיימו כל היסודות הדרושים להרשעת הנאשם. על כן אני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של איומים".
את הממונים, היועץ המשפטי לממשלה או בית המשפט "העליון", וגם הממונים כולם, מצמידים לקצה המזדקר של קרני-משוש של התמנון הקג"בשני.
ההוכחה המוטעמת – ההתנקשות – איני משתמש, מפני שאלו, אשר אפילו לא כועסים עלי, מכחישים אותה בהיגיון הרצחני: "אילו הם רצו, אז רצחו". לא אומרים: "אילו הם היו". אך אומרים: "אילו הם רצו". זאת אומרת, הם ישנם, אבל אינם רוצים. "לפי שעה", – מוסיף בפני עצמי.
לא שכחת שמלאו כבר שלוש שנים מאז ההתנקשות?
מהתקפת נצראללה זמנית תציל האנושות הפרוגרסיבית. מ"התקפת בבל" אין הצלה אפילו זמנית.
כתובת איומה היתה לקג"ב ההיא: "רוסיה, מוסקבה, לובנקה". לא פחות איומה כתובת זו: "ישראל"... והלאה – "בכל מקום"...
ואילו בקג"בשניה הזאת האנושית לא רק שאינם מאמינים ברציחות, אלא עוד אינם יודעים, למרות שאחרי כל רצח נשארים "קצוות", אשר בולטים, על כל פנים לא יחביאו אותם במומחיות.
הסיבה היסודית של ה"הפשרה" ההיא שם – פחד נפל על הרוסי עבור זאת, שהוא עולל לרוסים של עצמו, של המולדת. הסיבה היסודית חסרה אפילו רמז ל"הפשרה" כאן אי-פעם – העדר פחד אצל הלא-יהודי עבור זאת, שהוא עולל ליהודים.
זאת בזמנים הקודמים היה, שרוצח מי שרוצח או שמזמין. וכעת רוצח לא שרוצח או שמזמין, אלא מי ששומע אותם.
בקג"בשניה ההיא, כדי לשרוד, ניצלו בעזרת אנקדוטות על המוסדות העונשים. היו שנפגעו, אבל היו ששרדו.
גררתי החוצה את פגיון קטן: "רק תנסה!"... לנסוע למוות ולקחת איתי את הפגיון! את מי לרצוח: רוצחים בחלוקים הלבנים?!
זה ההישג העיקרי של קג"בשניה – יותר גדול מאשר פצצה גרעינית, אשר כבר איש לא תציל, מפני שכדי להשתמש בה, צריך לא להשמיד את העם הזה, אלא לאהוב, והגן על חייליו, לפחות כמו הארי טרומן.
ואותי הרחיקו. ורק אם כן אלי בא איש הקרוב. מזמן הורחק. אליו אף אחד לא בא, כאשר אותו הרחיקו, אבל זה לא הפריע לו לבוא אלי. ואני באתי אליו. הייתי נופל על ברכיים והייתי מנשק את עקבות הרגליים שלו, אילו להתאמץ להגיע עד אליהן. ולא היה צערי, שכך מאוחר. לא נשאר אפילו הצער היחיד הקודם, שכדור שרק מעל קורת-הרוחב של השער מעץ כרות וצעיר, – חלום על היפה שלא התקיים, אשר גווע לפני האיש הקרוב המתקיים...
אין ניסיון של שתי הקג"בשניות להבחין את הקג"בשניה המולבשת הזאת, לכן רואים אותה כמו "השתלטות שמאלנים". בקג"בשניה ההיא היה אפשר להבחין אותה: ראשון – אנשים נעלמו בלי להשאיר עקבות; שני – מן ה"גולג" מפעם לפעם שבו אסירי מחנות ריכוז. בקג"בשניה המולבשת הזאת אנשים לא נעלמים בלי להשאיר עקבות ומן הגולג הזה אנשים לא שבים – כל שטח המדינה – הגולג. ושום עקבות מיוחדים של הגולג אצל אשר נעשה גויה.
"מה את חושבת, שאינני מבינה למה את מלבישה אותי בבגד הפסים? לך, לנצית הזקנה, התחשקת עוד פעם בחיים לראות את היהודייה במדים של מחנה, לשמוח לבסוף? את אף פעם לא תראי את היהודים אחרי תיל דוקרני. את וכל הגזע הארי שלך תבערו בגיהנום. את חזיר אוסטרי מלוכלך".
"להיות או לא להיות!" של המלט בקג"בשניה משתנה לשל בבל "לפחוד או לא לפחוד!" ראיה הכי פשוטה של קג"בשניה: אם יש דיסידנט אחד, צריכה להיות קג"בשניה.
גומרים את הספר הזה, אנו לא גומרים לכתוב – עד הסוף שלנו נמשיך על השמורה הקג"בשנית הזאת ועל הערב-רב מתגורר בה.
והנה ההכנה הביתית המובטחת של המשחק הזה, אשר מיד נעשתה הכי מפורסמת בגבול שתי מאות שנים.
והנה ההכנה הביתית המובטחת של המשחק הזה, אשר מיד נעשתה הכי מפורסמת בגבול שתי מאות שנים.
|
